דרך האתרים. מלשון תור את הארץ. והענין שעד כה היו נמוגים יושבי הכנעני מישראל ולא מצאו לב ללכת למלחמה לקראתם. עד ששמעו שהולכים דרך כל כובשי ארצות ותרים את הארץ שרוצים ליכנס לה היאך יבאו אליה ומש״ה בקשו מאדום וממואב רצון לעבור דרך ארצם וכסבורים שהוא משום שאין להם כח לעבור בע״כ. וא״כ מצאו לב גם הם לצאת ולהקדים פניהם במלחמה עד שלא יבאו למדינה. והיה כ״ז עד שבאו ישראל ונלחמו עם סיחון ועוג וכבשום אז שב הפחד למקומו והשכילו הכל כי רק אדום ועמון ומואב יש להם זכות אבות ורצון ה׳ שלא ליגע בם:
וישב ממנו שבי. שבי מיותר ומזה יצא הדרש דלא שבו אלא שפחה ששבו ישראל כבר. אבל בת״י איתא ושבא מנהון שביה רבה. ומיושב ג״כ שבי מיותר שהיה מסוים. והיה בזה כונה מן הקב״ה ללמדם מלחמה דרך הליכות עולם והצלחה ע״י תפלה ונדר כמש״כ לעיל:
וידר ישראל. אבל משה לא עשה כאן מאומה. וכמש״כ שמשה לא היה מסוגל לזה. וכן במלחמות סיחון ועוג כתיב ויכהו ישראל לפי חרב. היינו במלחמות תנופה רק את עוג בעצמו שלא היה בכח אנושי לפגוע בו נעשה נס ע״י משה. כמו שהיה בכמה דורות נס לצורך השעה. מכש״כ אז בחיי משה אבל כאן היה בהשגחה פרטית בטבע ובכח תפלה:
והחרמתי את עריהם. פרש״י ורשב״ם הקדיש שללם לגבוה. פי׳ דמשמעות עריהם המטלטלין שבעריהם. תדע דבעיר הנדחת מפורש החרם אותה ואת כל אשר בה וכן ביריחו שהיתה אסור בישיבה כתיב חרם היא וכל אשר בה. מובן דסתם המחרים את העיר אינו אלא מה שבעיר ולא העיר עצמה. וכן עשו ישראל וכדאיתא בסנהדרין דף מ״ג שמעל עכן בזה החרם הרי דבמטלטלין איירי:
בקול ישראל. שהתפללו לבד הנדר. ותפלה הבאה מעומק הלב נקרא קול כמש״כ בס׳ בראשית ל׳ ו׳ ובס׳ דברים א׳ מ״ה:
ויתן את הכנעני. קאי גם אלמעלה היינו גם על ה׳. ויהי׳ הפי׳ שנתן ה׳ ביד ישראל. וקאי גם אלמטה על ישראל ויחרם אתהם וגו׳. ויהיה הפי׳ ויתן העניש והחליש כחם כמו שביארנו בס׳ בראשית מ״ט לשון המקרא מיכה ה׳ לכן יתנם וגו׳ ובזה שהחליש ה׳ עוז הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם. ישראל החרים עד מות האנשים. והערים היינו כמש״כ שללם:
ויקרא שם המקום חרמה. פי׳ הרמב״ן שהם הערים של זה המלך בא״י וכדכתיב בס׳ שופטים וקאי כאן על מה שנעשה אח״כ וכיב״ז פירשנו בס׳ דברים כ״ז א׳. ולפי הפשט קאי כאן על מקום המלחמה. ואע״ג שלא נזכר במסעות שחנו בחרמה. לא קשה כלל שודאי לא חנו במקום המלחמה אלא יצא אנשי המלחמה להלחם עם הכנעני הרחק מן המחנה וקראו מקום המלחמה חרמה:
ותקצר נפש העם בדרך. שבאו קרוב למקום הכניסה ונעשית דרך רחוקה. מש״ה היה קשה לסבול יותר מדרך רחוקה באמת. וכדאיתא בעירובין דנ״ג ב׳ דדרך קרובה ורחוקה קשה מרחוקה וקרובה:
ואין מים. אע״ג שהי׳ הבאר הולך. כבר ביארנו שלא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים. אלא היה מים גרועים ומעטים. ועוד היום מספרים מסלע משה שהוא מוציא מים ואינם טובים לשתיה. וגם אינו הולך בשטף ועי׳ להלן כ״ז י״ד. וכ״ז עשה הקב״ה כדי להרגילם בדברים שאין בהם נס והיו מביאים לשתיה מים מאדום ומואב והיינו שצעקו אין מים:
ונפשנו קצה בלחם הקלקל היינו כמש״כ שהיה אותו הדור כמו תינוק הנגמל מחלב ומתחיל לאכול ושוב אין חלב אמו מתקבל עליו כ״כ כך היו מסתפקים הרבה מתבואת ארץ אדום ומואב. והמן לא נתקבל שוב להמון העם:
את הנחשים השרפים. הוא נושך על לשה״ר כדבר קהלת אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון.
וראה אותו וחי. ובסמוך כתיב והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש וגו׳. והבטה משמעו הסתכלות יפה יותר מלשון ראה. ומש״ה אי׳ ברבה כ״פ אין הבטה אלא מלמעלה למטה. היינו משום שהסתכלות אין נוח לאדם אלא מלמעלה למטה מיהו כאן היה ההכרח לאנס את עצמו ולהביט מלמטה למעלה והוא משום תשובה וכפרה. ואע״ג דבדבר ה׳ למשה לא נצרך הנשוך לכך אלא בראיה בעלמא וחי. י״ל לפי הפשט דבדבר ה׳ כתיב והיה כל הנשוך דמשמעו אפי׳ קטנים שאינם בר עונשים אלא משום בעידן ריתחא בהדי הוצא לקי כרבא. בהו סגי ראיה בעלמא אבל אם נשך הנחש את איש היינו גדול בעל עונשים דוקא והביט בהסתכלות :
ויחנו באובות. לפי הכתוב בפ׳ מסעי היה בינתים שני מסעות פונון וצלמונה. מזה יצא הדרש ברבה שנעשו אויבים למקום. פי׳ מש״ה הזכיר הכתוב כאן נסיעה זו. ולפי הפשט לפי שהיה מדבר בסבוב ארץ אדום במזרח. ואובות היה קצה ארץ אדום במזרחית צפונית והתחיל מואב. היינו דכתיב ויחנו בעיי העברים וגו׳ אשר על פני מואב. מכלל דעד כה היה גבול אדום. וכ״כ בפ׳ מסעי ויחנו בעיי העברים בגבול מואב וכ״ז היה למזרח ארצם. אבל לדרומה של מואב לא הלכו כלל. והפלא על פרש״י בפסוק י״ג שכ׳ הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה כו׳. וא״כ צ״ל דפונון וצלמונה היה בדרום מואב. ואמאי כתיב בעיי העברים גבול מואב. ותו דא״כ הי׳ הר ההר שעל קצה ארץ אדום בין אדום ובין מואב לדרומה של א״י. וא״כ איך כתיב אחר הר ההר לסבוב את ארץ אדום. הא כבר כלה ארץ אדום. אלא כמש״כ דסבבו דרום ומזרחה של אדום. ואח״כ מזרח ארץ מואב ובשעה שהיו שם שלחו למלך מואב שיניחם לעבור ולא אבה כמבואר בס׳ שופטים בדברי יפתח:
ויחנו בנחל זרד. גם כאן מבואר בפ׳ מסעי דמעיים נסעו לדיבון גד ועלמון דבלתימה. אבל כאן לא כתיב אלא שהפכו פניהם ממזרחה של מואב לצפונה. וזה היה בנחל זרד וארנון שהיה בצפון מואב ושכבש סיחון מהם. וארץ בני עמון היה בצד השני של ארץ סיחון שהיה בין מואב ובין בני עמון וישראל הלכו ביניהם. והיינו דכתיב בספר דברים וקרבת מול בני עמון היינו מנגדם. ומש״ה לא שלחו למלך בני עמון לבקש הדרך כי לא נדרש להם כלל שהרי בכלות מזרחה של מואב הלכו לצפונה עד עה״י:
בספר מלחמות ה׳. אשר נלחמו ישראל ראשית מלחמתם בכבוש הארץ עם סיחון:
את והב בסופה. עיר הראשונה שנכנסו לתוכה ברעש מלחמה נקראת והב וזהו בסופה ברעש מלחמה:
ואת הנחלים ארנון. בהליכתם בצפון עד עה״י ופגשו בנחל ראשון ששתו ממנו ברשות עצמם היתה ארנון שהיה מפסיק בין מואב בין סיחון שנעשה אח״כ לכיבוש ישראל:
ואשד הנחלים. עוד היה להם לשתות מי אשד הנחלים שהיה בארץ סיחון. רק שנטה בהילוכו לשבת ער. שהוא גבול מואב:
ונשען לגבול מואב. שתי פעולות היו לזה האשד לצורך מואב. א׳ שבני ער שתו ממנו ונקראת בזה העיר ער היושבת על האשד. ב׳ שנעשה זה האשד לגבול מואב בקצהו האחד. אבל מכ״מ היה עיקר הילוכו באורך ארץ סיחון מצפון לדרום. וא״כ עיקר האשד בא לצרכי ישראל. ולא כנחל ארנון שהלך בצפונה של ארץ מואב ושייך היה להם. אלא שישראל שישבו בצד השני שתו ממנו. אבל האשד עיקרו היה שייך לישראל אלא שקצהו נשען לגבול מואב וער יושבת עליו:
ומשם הלכו ישראל בארה. לא היה עיר בעה״י ששמה בארה אלא מקום שעמד הבאר מללכת עוד משום שלא היו נצרכים עוד לה נקרא המקום בארה ושם אמרו שירה על הבאר. והא שלא אמרו שירה עליו עד כה הוא משום שאין מברכין על הנס עד שנגמר כ״צ כמש״כ ר״פ אז ישיר ובכ״מ. ככה כ״ז שלא יצאו מן המדבר לא אמרו שירה עד שהגיעו לעה״י ונגמר צורך הבאר אז אמרו שירה. וע״ע בס׳ בראשית ל״ה א׳ ובספר שמות ב׳ כ״ב:
היא הבאר וגו׳ אסוף את העםואתנה להם מים. היינו בפעם השנית במי מריבה דבפעם הראשונה לא כתיב אלא קח אתך מזקני ישראל וזכרו בקיצור מה שנעשה בפעם שנית מאותו הבאר עצמו שניתן מכבר. הוא הוא הבאר שאמר הקב״ה בפעם השנית אסוף את העם. ולא זכרו שאמר ה׳ דבר אל הסלע ואתנה להם מימיו כלשון הקב״ה. היינו משום שבדבורו ית׳ נכלל שני אופנים. ע״י הדבור היינו הלכה ותפלה היה שב מימיו הראשונים שהיו מתוקים וצלולים מאד. וע״י הכאת המטה שצוה אל משה ליקח היו באים מים גרועים מהראשונים אבל מכ״מ היו מעין אותם מים הראשונים. והרי מכ״מ לא נעשה הנס השני בסלע אחר אלא באותו סלע שנברא מששת ימי בראשית לכך אלא שנשתנה למים אחרים גרועים מעט. ומכ״מ הרי בא לתועלת וכל צמא הלך אליו. וכמו שביארנו שם מש״ה הזכירו הנס כפי מה שעלה אח״כ שלא בא אלא באסיפת העם וניתן להם מים היינו אחרים. נמצא אמרו עתה שירה על שתי פעמים על הבאר הראשון ועל השני שהיא היא אלא שגרע ממנו מכ״מ הוא ראוי לברכה ושירה:
עלי באר ענו לה. בכ״מ משמעות עניה הוא על דברי המדבר לפניו באופנים שונים כמש״כ בס׳ שמות עה״פ ותען להם מרים. וכך הדבר כאן שכל השירה לא אמרו כל קהל יעקב אלא ישראל שהם גדולי תורה. ואמרו לכל העם שהם יענו על כל פרט עלי באר וכמו שאמרו חז״ל בסוטה פרק ה׳ בשירת אז ישיר דישראל לא אמרו אלא אשירה לה׳ והוא היה הסוגר על כל דבר משה והכי היה המנהג באמירת הלל כדאיתא בפ׳ ע״פ. כך אמרו ישראל באר חפרוה שרים וכולם ענו עלי באר. אמרו עוד כרוה נדיבי העם ענו עלי באר עד סיום השירה. ועי׳ שמות רבה פ״ל עה״פ כרם חמר ענו לה אני פותח לכם ואתם עונים אחרי:
חפרוה שרים. בשעה שהיו עומדים במדבר והיה הבאר עומד סמוך לאהל מועד היו שרי ישראל המה הנשיאים חופרים כמו עמוק קצת שיהא משם נחל שוטף לשבטו. ואח״כ עוד כרוה נדיבי העם. להרבות נחלים קטנים ולמעט הטורח עשו עוד נדיבי העם חפירה קטנה מאותה החפירה הגדולה להמשיך המים לאותה משפחה של הנדיב. והרי אפשר היה לעשות כן לכל אדם ולמשוך הנחל אליו. אבל באשר היה הכל בהשגחה פרטית וגלויה לא היה נמשך המים אלא למי שהוא נדיב. דשכר בעל חסד הוא מים ביחוד כמש״א חז״ל במס׳ תענית פרק א׳ בזכות מרים ירד הבאר משום דהני נשי במאי זכיין הלא במדת החסד ויבואר עוד להלן כ״ד ו׳. ובסנהדרין דקי״ג אי׳ דבימי אחאב הוי מיטרא טובא. היינו משום שהיה וותרן בממונו ומהנה ת״ח מנכסיו כדאיתא שם דק״ב ב׳. ומפרש הכתוב במה חפרוה שרים במחוקק שעשו להם כלי שמחוקק אדמה כדי שיהא עמוק מעט. במה כרוה נדיבי העם במשענותם. במטה שלהם עשו היכר חריץ. וממדבר מתנה. מאז ניתנה במדבר נעשית מתנה קבוע לטבע קיים כמש״כ לעיל בפרשת מי מריבה:
וממתנה נחליאל. מאז שנתנה במתנה הגיעה עד הר סיני ושם עמדה בנחל שבאותו מקום כדכתיב על הנחל היורד מן ההר. ודרך המים להיות נמשך למים אחרים. ע״כ כאשר באו לשם ועמדו הרבה נכנסה להנחל. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ב כ׳. והיה בזה שבח שאע״ג שהיה מתחלה ענין נסיי. מכ״מ נעשית מתנה לטבע. ומש״ה היה לה טבע שאר מימות. משא״כ אלו היתה לעולם בנס עומדת. מה לה ולטבע המים:
ומנחליאל במות. כאשר יצאו משם והלכו במדבר והעמידו את המשכן בכ״מ על מקום גבוה כמש״כ לעיל פ׳ קרח עה״פ לא נעלה. עלתה היא לבמות וזה שבח נפלא דאע״ג שכבר נעשית לטבע קיים. מכ״מ כשהיה בזה צורך כבוד המקום וישראל. יצאה מגבול טבע מים לרדת. אלא עלתה למקום גבוה וכ״ה בתוספתא סוכה פ״ג עולה עמהן להרים כו׳:
ומבמות הגיא וגו׳. וכיון שבאו לגבול מואב ולא נצרכו עוד לה. חזרה לטבע מים וירדה לגיא למקום מים כדאיתא בשבת פרק ב׳:
ונשקפה על פני הישימון. עוד היא לתועלת תמידי באשר בצדה יש מדבר וישימון. וההולך בישימון נהנה ממנה ומביט עליה :
וישלח ישראל. כפרש״י דמשה וישראל אחד הוא. ורק במלך אדום נכתב בדיוק משה מהטעם שכתבנו שם:
אעברה בארצך. לא אמרו אעברה נא כמו במלך אדום שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך. והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו. שלא היה רצון משה לכבוש ארץ עה״י תחלה מטעם דאי׳ בספרי פ׳ עקב שהתרעם הקב״ה על דוד שכבש סורי׳ תחלה לא״י. וגם מטעם הכמוס עוד שמבואר בס׳ דברים ב׳ כ״ז וכ״ח ובכמה מקומות שזה גרם רעה רבה בדור אחר:
ויאסוף סיחן וגו׳. ובעוג כתיב בסמוך ויצא עוג וגו׳ עי׳ בספר דברים ב׳ ל״ב ל״ג מש״כ בזה השנוי:
מארנון ער יבוק. הוא מקצה דרום עד קצה הצפוני ולא כהרמב״ן פ׳ ויצא ל״ב ב׳ שכ׳ כי יבוק בדרום א״י:
וישב ישראל בכל ערי האמרי. בכל המשך שעמדו שם עד שנסעו ובאו לערבות מואב:
במלך מואב הראשון. בשעה שעשו מלך בראשונה. וכמה לא רצו בהנהגת מלוכה. והמה הביאו את סיחון למלחמה על המלך וכבש תחתיו חשבון ובנותיה לעצמו:
תבנה ותכונן עיר סיחון. תחלה אחר הכבישה החריבה סיחון. ואח״כ חזר בנאה וכוננה לעיר מלכותו:
כי אש וגו׳ להבה וגו׳. קרית סיחון היא עיר מלכותו מכבר ודרך האש המעט להתקרב ללהבה ולהרחיב את כחה לשרוף ארץ ומלואה כך משל אש המחלוקת שיצא בשעה שהמליכו בראשונה ופגעה בלהבה של סיחון:
אכלה ער מואב וגו׳. שהיא עתה קצה גבולם ושם היה מקום המלחמה. בעלי במות ארנון. שיצאו למלחמה:
נתן. מואב. כך דרך המליצה לדבר עם ראש האומה והכל בניו. והוא לא חש להצילם עד שנתן וגו׳:
ונירם. לפי ת״א ופרש״י שורש המלה הוא ניר והמ״ם הוא שימוש ואינו מדויק פתח וא״ו ונירם וגם נגינה של עד דיבון אינו עפ״י ת״א ע״ז. ואם יבואר מלשון הרמה ונו״ן של ונירם הוא שימוש הרי יו״ד של ונירם אינו לפי דקדוק לשה״ק אבל כבר ביארנו בספר בראשית ב׳ כ״ה דרך לשה״ק לערב שני שרשים במלה א׳ לכלול בו שתי כונות וה״נ יש בו שתי כונות. א׳ כת״א והשני מלשון הרמה. ואמרו ישראל שהתרומם כבודם ע״י שאבד מואב ניר חשבון עד דיבון. כי עד כה ירד הפחד מיושבי כנענים במה ששמעו שהתחננו ישראל מאדום וממואב לעבור דרך ארצם כמש״כ. והנה לא בחנם נשאו מושלי ישראל דבריהם על הנעשה במואב אם לא להעיר מוסר כמה יש להזהר מאש המחלוקת אשר אפי׳ יחזו מקצת אנשים נכוחות יותר ממי שהקיף מהם בכ״ז אם ירצו להתחזק על דרכם ע״י חברת מרעים. לעולם לא ישיגו תכלית מבוקשם כי אם יביאו שואה לא ידעו ולא רצו שחרה. והביאו המשל הזה כי באשר לא רצו המעט בהנהגת מלך. ולא יכלו להתגבר על הרוב אשר הקימוהו למלך. מה עשו קראו לסיחון לבא חשבון. והוא העלה שואה על המדינה והחריב העיר ובנאה לעצמו :
וישב ישראל וגו׳. הקדים הכתוב להודיע ישיבה זו טרם מלחמת עוג וכבישת ארצו כי באמת לא רצה משה ללחום את עוג ולכבשו כמש״כ לעיל. ורק עם סיחון היה הכרח ללחום כדי לעבור דרך ארצו לא״י אבל מן השמים היה סיבה שיבא עוג ללחום ולכבשו כי בעת ישיבתם בארץ סיחון מלך האמורי היה ענין נחוץ שהגיע אשר
וישלח משה לרגל את יעזר וגו׳. כי מסתמא היו אנשי יעזר רצועה מרדות ליושבי ישראל סמוך לה. ע״כ היה מוכרח לרגלה ולכבשה:
ויפנו. המרגלים התפשטו הלאה דרך הבשן ובזה העלו יציאת עוג מלך הבשן:
אל תירא אותו. באשר הכניס למלחמה בלי שום לב להשגיח שלא יפגשו בבשן ולתכלית כניסה לא״י לא היה נדרש מלחמת עוג וכבישת ארצו בלא עת ע״כ ירא ממנו מש״ה הבטיחו ה׳ שלא יירא ממנו כי מאתו ית׳ היה סיבה לדבר כאשר יבואר עוד בס׳ דברים:
